איקיוטק תפצה עובד לשעבר ביותר ממיליון שקל

איקיוטק תפצה עובד לשעבר ביותר ממיליון שקל

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
	ס"ע 55386-08-10

לפני:
השופטת  נטע רות
התובע	עידו שצמן ת.ז. xxxxxxxxx ע"י ב"כ: עו"ד יהונתן צברי
-
הנתבעים	1.  בן אופק ת.ז. xxxxxxxxx 2. במרום הפקות 2004 בע"מ ח.פ. 51-3529586 3. או אם סי ניהול ואחזקות בע"מ ח.פ. 51-4383595 4. אוריון גרופ בע"מ ח.פ. 51-4388487 5. איקיוטק דיגיטל וויז'ן בע"מ ח.פ. 51-4388495 ע"י ב"כ: עו"ד אורי רשף

           

חקיקה שאוזכרה:

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  6

פסק דין

 רקע כללי, המחלוקות בין הצדדים ועיקר טענותיהם

1.      התובע הועסק אצל הנתבעת 2, העוסקת בייצוג אמנים, פרסום, גיוס ניצבים, הפקת סרטים וסדרות וכן ניהול תוכן סלולארי של אמנים (להלן – החברה).

2.      הנתבע 1 הינו בעל המניות היחיד בחברה, המייסד והמנכ"ל שלה (להלן  - אופק). אופק הוא אף המייסד ובעל מניות של הנתבעות 3-5, חברות קשורות לחברה שהוקמו בשנת 2010 ואשר אליהן הועברה, בתחילת 2010,  כלל הפעילות של החברה: ביום 10.1.2010 הוקמה הנתבעת 3,  "או. אם. סי. ניהול אחזקות בע"מ" (להלן - או. אם. סי) כחברת אחזקות המחזיקה במניות החברה כמו גם במנויותיהן של שתי הנתבעות הנוספות שהוקמו בסמוך אליה (הנתבעת 4-5), אשר הוקמו ביום 14.1.2010 (להלן - איקיוטק ולהלן –אוריון בהתאמה).

3.      איקיוטק המשיכה את פעילות מכירת התכנים הסלולאריים והאינטרנטיים שבה עסקה החברה ואילו אוריון המשיכה את פעילות החברה בתחום אספקת ניצבים, ושימשה גם כסוכנות שחקנים.

4.      התובע הועסק  בחברה  החל מיום 1.7.2005 ועד לסוף שנת 2009, סמוך לפני המועד שבו הועברה פעילות החברה לנתבעות 3-5.

5.      תפקידו של התובע בחברה כלל  בתחילה ניהול של מחלקת הניצבים וכן ייצוג אמנים וקידום מכירות, כאשר במהלך שנת העסקתו האחרונה עסק התובע גם בהפקת סרטים.

6.      לטענת התובע, לא שולם לו שכר משך כל תקופת עבודתו. אי לכך, עתר התובע לתשלום שכרו וכן  לתשלום זכויות סוציאליות ובהן  פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשות לפנסיה וכן, לתשלום זכויות נוספות בהתאם להסכם העבודה שנערך עמו: הפרשות לביטוח מנהלים, החזר הוצאות רכב וסכומים המגיעים לו לטענתו כתוצאה מהעברת פעילות החברה לנתבעות 3-5.

7.      בהתאם להסכם העסקה שבין אופק לחברה (נספח ב' לכתב התביעה), עמד שכרו של התובע על 15 אחוז מרווחי החברה, לפני מיסוי ואחרי העברות מע"מ. כמו כן, בהתאם להסכם זה, חישוב רווחי החברה היה אמור להיערך בהתאם לתחזית הרווח של אותה שנה והיה אמור להיקבע סופית בכל שנה בהסכם נפרד, בהתאם למאזן בוחן של אותה שנה (ר' סעיף 6 להסכם).

8.      לטענת התובע, הוא הועסק שישה ימים בשבוע, ועשה לילות כימים על מנת למנף את החברה שהייתה בחיתוליה. עוד הוא טוען כי כפועל יוצא ממאמציו הכנסותיה של החברה האמירו במרוצת שנות עבודתו מעשרות אלפי שקלים למיליוני שקלים. אלא - שלמרות גידול זה בהכנסות לא נרשמו רווחים בספרי החברה במהלך שנות עבודתו הראשונות ואילו לאחר מכן  נרשם רווח נמוך בלבד. התובע הוסיף וטען כי הטעם לכך נבע מרישום כוזב של הוצאות החברה שהוכתב על ידי אופק, ובכלל כך רישום של הוצאות פיקטיביות והוצאות פרטיות שאינן נוגעות לחברה. זאת מתוך מטרה לצמצם או לאיין את רווחיה ובכך לחמוק מתשלום מס.

9.      מהראיות עולה - כי במהלך השנתיים הראשונות לעבודתו, התובע לא קיבל שכר כלל וזאת,  עד ליום 25.12.2006, אז שולם לו שכר  בסך  5,700 ₪. לאחר מכן, שולמו לתובע סכומים שנעו בין 5,000 ל- 7,000 ₪. לטענת התובע, במהלך חלק מתקופת עבודתו השכר שנרשם בתלושי השכר לא תאם את השכר ששולם לו בפועל שהיה נמוך יותר.

10.   התובע קבל על התנהלות זו בפני אופק , כאשר על פי טענתו השכר שהגיע לו היה צריך לעמוד על כ-30 אלף ₪ מתחילת עבודתו, בהתאם להבטחותיו של אופק ובהתאם לרווחי החברה בפועל.

11.  לדברי התובע, מאחר והנתבעת לא שילמה לו שכר משך תקופה ארוכה, הוא נאלץ להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת כברמן, ועשה כן, במהלך חלק מהלילות במהלך שבוע העבודה וכן, בסופי שבוע.

12.  כפי שעולה מהראיות, במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה, החברה הבטיחה  לתובע, באמצעות אופק, כי כל אותן "הוצאות" שהחברה לא הוציאה בפועל - חרף רישומן בדוחות החברה - לא תובאנה בחשבון במאזן "הריאלי" הפנימי שייערך על ידי רואה החשבון של החברה,  בסוף כל שנה ובשיתוף התובע.

13.  עוד עולה מהראיות, כי חרף הסכמה זו ועל אף שהתובע ביקש להסדיר את חובות החברה כלפיו, הרי שהחברה לא עשתה כן, וזאת, חרף הבטחות חוזרות ונשנות מצד אופק כי הנושא יוסדר.

14.  התובע תמך טענותיו, לעניין הסכומים המגיעים לו, בחוות דעת מטעמו שנערכה על ידי  רו"ח מניביצקי (להלן - מניביצקי),  שבמסגרתה חושב השכר המגיע לו לאחר קיזוז ההוצאות (שהיו לטענתו פיקטיביות), מהכנסות החברה ובכלל  אלה: שכר של קרובי משפחה של אופק, שלא הועסקו בחברה או שהועסקו בה פרק זמן קצר וכן, הוצאות פרטיות של אופק בשל קניית כלי רכב,  טיפול בעניינים משפטיים אישיים, כגון רישום צוואה ועוד.

15.  הנתבעים לא כפרו בכך שבשנתיים הראשונות לעבודתו התובע לא קיבל שכר, אלא שלטענת הנתבעים התובע נתן הסכמתו לכך. מנגד הוסכם,  על פי בקשת התובע, כי הוא יזוכה באחוזים גבוהים במיוחד מהרווחים של החברה.  זאת, בניגוד  לעובדים אחרים שקיבלו שכר יסוד והסתפקו באחוזים נמוכים יותר מרווחי החברה. מעבר לכך - כפרו הנתבעים בטענה של התובע באשר לרישום הכוזב של הוצאות החברה אשר בגינו, צומצם לדבריו, באופן מלאכותי, הרווח של החברה.

16.  בנוסף, טענו הנתבעים כי התובע הועסק בתחילה רק במשרה חלקית, מאחר והוא המשיך בעבודתו כברמן וכי מטעם זה הוא אף הגיע לעבודה,  לעיתים רק בשעות הבוקר המאוחרות. עוד נטען כי התובע היה שותף מלא להתנהלות החברה ועל כן טענותיו כלפיה, בכל הנוגע לרישומים פיקטיביים, הן בבחינת חוסר תום לב.

עוד נטען על ידי הנתבעים,  כי החברה לא הייתה שבעת רצון ממילוי תפקידו של התובע כמנהל מחלקת ניצבים, תפקיד שבו עסק עד לשנת 2009; כי התובע כמעט ולא עבד בחברה אלא עבר הכשרה בתחום ההפקות במסגרת חברת ההפקות פרקסיס, אף היא בבעלותו של אופק, וזאת על מנת ללמוד את התחום ולהקים חברת הפקות בחברה וכפועל יוצא מכך, הוא הזניח את עבודתו בניהול מחלקת ניצבים. באופן סותר, טענו הנתבעים כי החברה שאפה להמשיך ולהעסיק את התובע, וכי היא ניסתה לעשות זאת בכל מאודה, אלא שהתובע הכשיל את המשך העסקתו ואף נטש את העבודה   מבלי שערך חפיפה.

עוד לטענת הנתבעים, בניגוד לטענתו של התובע, כל ההסדרים שהיו בין התובע, החברה ואופק היו רק למטרת פשרה, ומבלי להודות ברישום הכוזב הנטען וכי התובע הוא שנותר חייב כספים לחברה. זאת מאחר והחברה שילמה חוב של התובע לגורם שלישי בסך 15 אלף ₪.

הנתבעים אף הציגו חוות דעת מטעמם, שנערכה על ידי רוה"ח פורז (להלן - פורז). חוות דעת שבאה לסתור את טענותיו של התובע, בכל הנוגע להערכת הסכומים שהוא היה זכאי לקבל מהחברה.

מחלוקת נוספת שהייתה בין הצדדים נגעה לאופן שבו הסתיימו יחסי העבודה:  לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו על ידי אופק, וזאת לאחר שהוא (התובע) עמד על קבלת זכויותיו מהחברה. זאת בתקופה שבה עמדה החברה בפני ריקונה מתוכן והעברת פעילותה לנתבעות 3-5. שינוי שעתיד היה לגרום לדבריו לכך שחובותיה של החברה לא ישולמו.

לטענת התובע, העברת הפעילות נועדה בעיקרה להביא לניתוק הקשר המשפטי שבין החברה לבין גורמים שלישיים , לצמצם את החשיפה לתביעות וכן להביא להרחבת האפשרויות לרישום הוצאות.

17.  אין חולק כי ביום 31.12.2009 שלח אופק מכתב לתובע שכותרתו "סיום ההתקשרות". במכתב סיום ההתקשרות, כתב אופק, כי במידה ולא ייחתם בין התובע לחברה הסכם חדש, תבוא אל סיומה התקשרותה של החברה עם התובע, וזאת חרף רצונה להמשיך להעסיקו.

18.  הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה האם יש לראות במכתב סיום ההתקשרות מכתב פיטורים אם לאו: בעוד התובע טוען כי מדובר במכתב פיטורים הרי שהנתבעים טוענים כי החברה לא פיטרה את התובע , אלא ביקשה להמשיך ולהעסיקו ואילו התובע מצדו, הערים עליה מכשולים באופן מכוון, על מנת למנוע את המשך העסקתו.   

19.  התובע טען עוד כי העברת פעילות החברה ליתר הנתבעים, בשנת 2010, מהווה למעשה פעולת מכירה של החברה המזכה אותו, בהתאם להסכם ההעסקה, ב-12 אחוז מרווחי המכירה.

הנתבעים מנגד, טענו בהקשר זה כי לא ניתן לראות בפעולה הנ"ל אקט של מכירה משלא התקבלה אצל החברה שום הכנסה כתוצאה מכך וכן, מאחר שאופק החזיק במניותיהן של כל החברות.

בנוסף, עתר התובע להרמת מסך ההתאגדות בין אופק לחברה , כמו גם בין הנתבעות 3-5 לחברה לבין אופק. זאת בשל מה שראה כניצול  לרעה של מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מתשלום הזכויות המגיעות לו.

הכרעה

האם זכאי התובע להפרשי שכר?

20.  אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את חומר הראיות הגעתי למסקנה כי יש לדחות את כל הטענות שהעלו הנתבעים על מנת להדוף את תביעתו של התובע לתשלום שכר. זאת כפי שיפורט להלן:

21.  אשר לטענת הנתבעים שלפיה התובע עבד במשרה חלקית בלבד, הרי שלא הוצגו על ידם דוחות נוכחות או כל מסמך אחר התומך בגרסה סתמית זו . זאת ועוד, הנתבעים אף לא פירטו מה הייתה מסגרת ההעסקה החלקית כביכול שבה עבד התובע, כאשר במסגרת ההסכם העבודה גם כן לא צוינה מסגרת ההעסקה זו אלא רק אופן חישוב שכרו של התובע, כנגזרת של הרווחים, ובלא שחישוב זה הותנה במסגרת של שעות עבודה.

מנגד, מצאתי את גרסתו של התובע שלפיה, הוא עשה לילות כימים בבצוע עבודתו בחברה על מנת להשיא את רווחיה כאמינה. יצוין כי התובע טען לא אחת ובזמן אמת להיקף המכביד של עבודתו בחברה וזאת, גם במהלך הפגישות הרבות שקיים עם אופק אשר תוכנן הוקלט ותומלל.  טענה שלא הוכחשה על ידי אופק בזמן אמת.

אשר לטענת הנתבעים בקשר לאי מילוי תפקידו של התובע כיאות, הרי שגם לו הייתי מקבלת טענה זו, הרי שלא היה בכך להשליך על גובה שכרו של התובע. מעבר לכך יאמר - כי הביקורת על עבודתו של התובע לא הושמעה במהלך תקופת עבודתו אלא רק בסמוך לתום תקופת ההעסקה, במסגרת מכתבו של אופק לתובע מיום 9.12.2009  (נספח כ' לכתב ההגנה), בו נטען לראשונה כי התובע הפסיק לבצע את עבודתו כראוי. לא מצאתי מקום לייחס משמעות רבה למכתב זה, משמדובר במכתב שנכתב במועד שבו החברה עמדה בפני העברת פעילותה לחברות אחרות. פעולה שטמנה בחובה, להבנת התובע, סיכול של האפשרות לקבל את שכרו ושעה שהצדדים היו בעיצומו של משא ומתן סוער, המלווה אף בעורכי דין מטעמם בנוגע לתשלום חובותיה של החברה לתובע.

22.  מכאן שנותר לי לדון בשאלות הנוספות הנוגעות לעתירתו של התובע לתשלום הפרשי שכר ובכלל אלה: האם נהגה החברה לרשום הוצאות פיקטיביות? האם הובטח לתובע כי שכרו לא יפגע כתוצאה מכך? אם כן, האם הבטחה זו הופרה? האם התובע הוכיח כי יש לקזז מסכומי ההכנסות שבמאזן שהציגו הנתבעים, הוצאות מסוימות בהיותן פיקטיביות?

רישום הוצאות מלאכותי על ידי החברה, וההבטחה שניתנה עקב כך לתובע

23.  כבר עתה ייאמר - כי אכן שוכנעתי כי החברה נהגה לרשום הוצאות פיקטיביות בספריה וזאת כפי שעולה גם מן הדברים המפורשים שאמר אופק בעניין זה, במהלך השיחות הרבות שקיים  עם התובע אשר הוקלטו ותומללו.  זאת, במטרה לחמוק מתשלום מס, עקב הצימצום המלאכותי בהכנסות החברה.

24.  כן עולה מן הראיות כי החברה, באמצעות אופק, התחייבה בפני התובע ששכרו לא ייפגע כתוצאה מרישום ההוצאות כאמור, וכי בתום כל שנה ייערך  על ידי רוה"ח מטעמה דו"ח מסכם שיעריך את רווחיה "האמיתיים" על מנת לשלם את שכר התובע:

התובע הגיש לבית הדין כראיה הקלטה ותמליל של שיחה שנערכה במהלך פגישה שהתקיימה  בחודש נובמבר 2007 (נספח ג1 לתצהיר התובע) שבה השתתפו התובע, רוה"ח  של החברה מר אלי איתן (להלן - איתן) , אופק, ומר בן שושן, אביו של התובע (להלן- בן שושן). משיחה זו עולה כי אופק ובן שושן  ניסו לחפש דרכים יצירתיות, בסיוע איתן, להגדיל את הוצאות החברה ולהקטין את רווחיה.  בין האפשרויות שהועלו על ידם ניתן למנות: הגדלה פיקטיבית של משכורות המנהלים ואי משיכתן (ר' נספח ג'1 לתצהיר התובע, עמוד 2 שורות 1-2 ; עמוד 1 שורות 25-27),  "מציאת" חשבוניות והצגתן בפני הרשויות (ר' עמוד 3 לפרוטוקול השיחה שורה 27  וכן עמ' עמוד 4 שם) וכן, תרומות לגופים שונים.

מתמליל שיחה זו עולה עוד כי אופק אמר במהלכה, בין היתר,  "איזה דרכים עוד יש לנו כדי לצאת מזה? תראה משכורות מנהלים אנחנו יכולים להגדיל, נותן לנו פתרון של מאתיים אלף" (ר' עמוד 4 לפרוטוקול שורה 17) ואילו בן שושן, אביו של אופק, הוסיף: "אם נגיד נוסיף עוד 2 אנשים אז נהיה 5  אנשים כמה זה יכול לצאת?" ובהמשך אמר איתן " צריכים לעשות משהו, משכורות מנהלים.. אתם צריכים לכסות את כל הרווח הזה" (ר' עמוד 5 שורה 12-13). כמו כן ניתן ללמוד על הלך רוח דומה של אופק מחילופי הדברים הבאים שהיו אף הם חלק מאותה שיחה:

אופק: אם היה לי תראה, אנחנו מדברים על פתרונות של 50,000 לפה, 50,000 לשם, אם היה לי עכשיו 2 מליון, מה אני עושה?

אלי איתן: משלם מס כנהוג

בן:אה, יש גבול

שמי:עד כאן

אלי איתן: למה אני לא משלם מס? כל בן אדם משלם מס

(צוחקים)

בן "אתה לא משלם מס... אלי, אלי, אתה לא משלם מס , לא מאמין לך... אמרתי שלא יאכלו אותי, אמרתי אני פה רואה חשבון בכל זאת"

(שם, ר' עמוד 7 לפרוטוקול השיחה שורות 9-18)

ובהמשך:

אופק :  "אני רוצה לדעת, עכשיו יש לי רווח, בוא נגיד של מיליון ₪, מה אני עושה איתו?".

אלי איתן "אתה משלם בחלקו, בחלקו מס הכנסה, אני לא צוחק, דבר שני, אתה נותן משכורת מנהלים"

אופק: "סלקום משלמים מס הכנסה? הם לא משקיעים בעוד דברים?." איתן "מה פתאום, משלמים מס. למה אתה נגד זה?"

אופק "כי אני חי במדינה הזאת. בדיוק בגלל זה, אם הייתי חי במקום אחר, הייתי מוכן."

 (שם, ר' עמוד 10 לפרוטוקול השיחה שורות 8-17).

25.  עוד עולה מתמלול השיחה הנ"ל כי אופק הודה במהלכה, בפה מלא, בצורך לערוך מאזן בוחן "אמיתי" לצורך חישוב שכרו של התובע, שיגזר מרווחי החברה האמיתיים. חישוב שלא ניתן לערוך באמצעות מאזן הבוחן שהוגש לרשויות המס שאינו תואם את הרווחים האמיתיים של החברה (ר' נספח ג'3 לתצהיר התובע) .

על רקע האמור באותו פגישה, מחודש נובמבר 07, הוסכם גם כי בין החברה לתובע יערך חישוב על פי מאזן "פנימי" שלא יגולה לרשויות המס, ואשר יערך באמצעות רואה החשבון של החברה בתום כל שנה וממנו תגזר משכורתו של התובע (ר' עמוד 18 לתמליל השיחה, שורות 2-14, נספח ג'3 לתצהיר התובע).

כן עולה מהתמליל כי התובע בטח, במידה מסויימת לפחות, באופק ובחברה כי הסכומים ישולמו לו בהתאם לאותה הסכמה, משלא עמד על כך שישולמו לו הסכומים הריאליים של הרווחים במהלך השנה.  מפאת חשיבות הדברים להכרעה נביאם כלשונם:

"עידו "אמרנו שנשאל גם בעניין שלי"

בן:"מה בעניין שלך?"

עידו:"לגבי, אמרנו שנתייעץ עם אלי אולי?"

בן: תזכיר לי

עידו:אמרנו שזה,לגבי המשכורת שלי?

בן: אה, אוקיי. ההסכם של עידו אומר שהוא מקבל אחוז מסויים בעצם מהרווח ... איך אנחנו מחשבים את זה? כי על נייר אנחנו מפסידים ... איך מחשבים את הרווח.. האמיתי...יכול להיות שאנחנו נבדוק, לא יודע, מליון שקל הרווחנו.לא חשוב מה. אבל מה, מתוך הרווח הזה אנחנו הוצאנו  ככה לזה, והוצאנו ככה לזה, ורשמנו על אבא.."

...

אלי איתן: בסדר, זה הכל תלוי באמון ביניכם..הוא לוקח מקדמות ובסוף עושים את החשבון...

בן: הבעייה היא שהוא רוצה לדעת, אם אנחנו בסוף השנה מגיעים לזה שהחברה הפסידה, או קיי? הוא עזב את החברה עכשיו והוא בא לדרוש עכשיו... מגיע לי כסף כי אני כל השנה קיבלתי 4000 שקל , בתכל"ס החברה הרוויחה"

עידו: השאלה שלי אם יש דרך להגן, זאת אומרת לעשות נגיד על חודש בחודשו

אלי איתן: שתיקח סכום על החשבון

עידו: לא, לא לקחת. הכסף עצמו פיזית לא מעניין אותי. הרישום מעניין אותי

שמי: הוא רוצה להיות מסודר

ובהמשך:

שמי: הוא רוצה את הדבר האמיתי, לא את כל הקומופלאז'ים שאנחנו עושים..

בן: מה שקורה, אם בסופו של דבר החברה הפסידה, זה אומר שלעידו לא מגיע כסף או הוא קיבל את המינימום שהוא קיבל. והוא אומר, אנו בסופו של דבר מייצרים משהו שהוא לא באמת אמיתי כי כולם יודעים שהחברה הרוויחה..

אלי איתן: אז מה השאלה?

עידו: איך אני יכול להגן על עצמי בקטע הזה?

אלי איתן: אז אני מסביר לך, אנחנו לוקחים את הרווח, מנטרלים את כל הדברים שצריך לנטרל...אני מביא את המאזן בוחן ואנחנו מתחילים לנטרל את משכורות המנהלים, לנטרל את זה, לנטרל את זה, ששני הדברים, זה יהיה הרצון שזה אכן הרווח האמיתי, מגיע לך מזה, נניח הרווח פה..

בן: אנחנו מסתדרים על זה"

26.  חרף הסכמות אלה, אין חולק כי אותו קיזוז הוצאות שבו דובר לא נעשה על ידי החברה, כפי שזו התחייבה בפני התובע, לא בתום כל שנה, ולא בכלל. יתרה מכך, בסוף שנת 2009 הוחלף רואה החשבון של החברה ואת מקומו של איתן מילא רו"ח אבי כהן (להלן - כהן) כאשר החברה עמדה בפני ריקונה מתוכן, באמצעות העברת פעילותה במלואה ליתר הנתבעות.  מן הראיות עולה כי בשלב זה, החל  התובע לחשוש מאי קיום ההבטחות שניתנו לו ואז פעל במטרה לנסות ולהשיג נתונים אודות רווחיה האמיתיים של החברה באמצעות כהן אלא - שניסיונו זה לא צלח.

27.  מן הראיות עולה כי במהלך הפגישה שנערכה בין התובע לרואה חשבון  כהן  בחודש נובמבר 2009 (נספח כ"ד לתצהיר התובע, פגישה שאף היא הוקלטה ותומללה), עדכן כהן את התובע כי אופק מבקש להקים מספר חברות שאליהן יועברו כל הכנסותיה של החברה. מטרת הפעולה, כפי שהציג אותה כהן בפגישה זו הייתה – התחמקות מקיום חובות החברה לגורמים שונים והגנה מפני תביעות פוטנציאליות וכן, הגדלת האפשרויות שעומדות בפני אופק לרישום הוצאות, באמצעות "העמסת הוצאות" על חברות נוספות. 

כן עולה, כי במהלך אותה פגישה ניסה התובע להבין מכהן האם יוכל לספק לו מידע אודות דו"חות החברה בשנים עברו, המשקף את הרווח "האמיתי" של החברה ואילו כהן מצדו, העלה ספק באשר לאפשרויות העומדות בפניו לקבלת  המידע. זאת משהוא עצמו לא הועסק בחברה באותה תקופה.

28.  עוד עולה מן הראיות כי גם בשיחה נוספת שהתקיימה בימי עבודתו האחרונים של התובע (שהוקלטה ותומללה),  אופק לא הכחיש את אמירתו של התובע, כי הוא לא קיבל את שכרו, שהיה אמור להיגזר מרווחי החברה. שכר שאמור היה לעמוד, כבר בתחילת העסקתו, על כ- 30 אלף ₪ (ר' פרוטוקול הפגישה מיום 24.12.2009 ; נספח יג לתצהיר התובע). כן עולה כי במהלך אותה פגישה לא הכחיש אופק את החוב הנטען של החברה וכל שאמר הוא כי לחברה אין אפשרות לפרוע אותו וכי אם היא חייבת כספים לתובע, הרי שהיא חייבת גם לו (לאופק) . עולה מכאן - כי הסיבה היחידה שהעלה אופק בזמן אמת לאי תשלום שכר התובע לא הייתה נעוצה בשלל הטענות שהעלו הנתבעים בבית הדין אלא - בטענה שלפיה אין לחברה כסף לפרוע את החוב לתובע. 

29.  זה המקום לציין כי למרות שאופק כפר באמיתות התוכן של ההקלטות וטען כי "התובע בישל את ההקלטות" כדבריו, הרי שלא הועלתה על ידי הנתבעים  גרסה אחרת בנוגע לתוכן הדברים שנאמרו באותן שיחות אשר אין חולק כי הן התקיימו. על רקע האמור ולאור התרשמותי כי עדותו של אופק הייתה בלתי סבירה, מתחמקת ובלתי  אמינה – הרי שאני דוחה את הטענה כי אין לראות בתוכן ההקלטות, כפי שהוגש לבית הדין, כמשקף נאמנה את חילופי הדברים כפי שהיו בזמן אמת. 

נוכח האמור, אין לקבל גם את טענתם הנוספת של הנתבעים שלפיה התובע הסכים שלא לקבל שכר הנגזר מרווחיה "האמיתיים" של החברה, וזאת בעצם כך  שהמשיך את עבודתו בחברה, ולא התפטר. מדובר בטענה הסותרת על פניה את הטענות האחרות שבפי הנתבעים שהכחישו את הרישום הפיקטיבי והתכחשו לתוכן ההקלטות. לא ניתן לראות בהתנהלות התובע הסכמה, משהתובע חזר ודרש להסדיר את שכרו.

30.  לדעתי, התובע רצה להאמין כי בסופו של יום החברה תשלם לו את חובה, וזאת נוכח הבטחותיו החוזרות של אופק.

יצוין כי בקובעי כל זאת, לא התעלמתי מכך שהתובע היה מודע ומשכך גם שיתף פעולה במידה זו או אחרת עם התנהלותה של החברה, אשר פעלה  באופן המקים חשד למעשים לפליליים. זאת כפי שגם עולה מגרסתו של התובע עצמו. בהתאם לכך, אין אני פוסלת את האפשרות כי מדובר בהתנהלות חמורה של התובע, אשר לא מן הנמנע כי היא עשויה להצדיק נקיטה בהליכים גם כנגד התובע ששימש כנושא משרה בחברה, היה מודע ואולי אף הסתמך במידה מסויימת על דרך התנהלותה הפסולה. אלא שבכך אין כדי להשליך לטעמי על זכויותיו של התובע מן הנתבעים, בכל הנוגע לקבלת הזכויות שנקבעו בחוק או בהסכם, למעט אותן זכויות שעצם ההכרה בהן מוכפף לשיקולים של תום לב כפי שיוסבר בהמשך. 

31.  לסיכום חלק זה: מצאתי כי החברה רשמה בדו"חות הכספיים שהוגשו  מטעמה הוצאות פיקטיביות וכי הרווחים שנרשמו לא שיקפו את רווחיה האמיתיים. כמו כן שוכנעתי כי החברה הסכימה לשלם לתובע את שכרו המלא הנגזר מרווחיה האמיתיים, בלא להתחשב באותן הוצאות. בנוסף, לא מצאתי כי התובע הסכים לקבל שכר נמוך יותר מן הקבוע בהסכם העבודה,  או כי התקיימו נסיבות שהצדיקו תשלום שכר נמוך מן הקבוע בהסכם.

לפיכך, אבחן כעת את סוג ההוצאות אשר בקשר אליהן טען התובע כי הן "נופחו" על ידי החברה ואופק, ואדון בשאלה מאילו הוצאות יש להתעלם לצורך חישוב שכרו של התובע כנגזרת של רווחי החברה.

ההוצאות שאין להתחשב בהן לצורך חישוב שכרו של התובע

(1) רישום מלאכותי של משכורות של עובדים

32.  התובע טען כאמור כי החברה רשמה באופן פיקטיבי משכורות על שם קרובי משפחה של אופק. זאת למרות שאלו לא הועסקו בחברה או שהועסקו בה תקופה קצרה בלבד.

בין קרובים אלו נמנו אביו של אופק מר בן שושן, שתבע את אופק בגין אי תשלום זכויותיו בהליך נפרד, וכן אחיותיו של אופק מורן וליאת בן שושן (להלן - מורן ולהלן -ליאת);  אשתו של אופק (נכון לאותה תקופה) שירית גושצינו (להלן - שירית) וגיסו איתי גבע (להלן - איתי). הנתבעים הכחישו כאמור את הטענות הללו וטענו כי מדובר בהוצאות אמת. 

33.  אקדים ואציין כי לכשעצמי, שוכנעתי בטענות התובע כי הוצאות השכר הנוגעות לקרובי המשפחה של אופק, אכן פיקטיביות משמדובר בקרובי משפחה שלא הועסקו בחברה. וודאי שלא באורח קבע וזאת, כפי שאפרט להלן:

34.  חרף המחלוקת שבין הצדדים,  הנתבעים לא הגישו דו"חות נוכחות של מי מן "העובדים" אשר היו אמורים להימצא בידי החברה וכן לא הביאו עדויות או ראיות מהימנות שמהן ניתן ללמוד על היקף ההעסקה, ככל שזו הייתה:

35.  מתוכן השיחה (שהוקלטה) שנערכה בין התובע לבין אופק, לאחר הגשת התביעה, עולה כי אופק הודה בכך שליאת הועסקה רק חודש אחד בחברה. זאת על אף שנרשמו על שמה הוצאות בסך של 146,527₪ (ר' נספח ט"ז לתצהיר התובע, עמוד 46 שורות 7-12).

כך גם על שם שני קרובי משפחה נוספים של אופק נרשמו הוצאות גבוהות וחד פעמיות שלא נתמכו בהסבר מצד הנתבעים: שירית, שעל שמה נרשמה הוצאה בגובה  106 אלף ₪, ואיתי שעל שמו נרשמה הוצאה של  120 אלף ₪. הוצאות שנרשמו, כל אחת בנפרד, באופן חד פעמי כאמור ובמהלך חודש אחד בשנת 2009. רישום זה מלמד על פניו כי אין מדובר בשכר עבודה.

מעבר לכך, במהלך עדותו של אופק בבית הדין הוא הודה למעשה כי איתי לא הועסק בחברה (ר' עמוד 51 לפרוטוקול שורות 16-18; עמוד 52 לפרוטוקול שורות 1-3) .

36.  טענת הנתבעים שלפיה מורן, שהייתה במרבית תקופת ההעסקה חיילת בבסיס סגור, שיציאותיה לביתה היו מעטות (ר' עמוד 47 לנספח ט"ז לתצהיר התובע), הועסקה על ידי החברה תוך שימוש במחשבי הצבא , אינה עולה, על פניה, עם שורת ההיגיון. למותר לציין כי הנתבעים גם לא הציגו ראיות לתמיכתה של טענה יצירתית זו.

 

37.  עדות אביו של אופק מר  בן שושן, בנוגע להעסקתו בחברה כביכול, הייתה רצופה סתירות מהותיות: בן שושן העיד כי הוא הועסק בחברה בהנהלת חשבונות (עמוד 85 לפרוטוקול שורה 23) אלא שלדבריו לא שולם לו שכר בגין העסקה זו (ר' עמוד 87 לפרוטוקול  עמוד 7-18). טענה שבגינה עתר כאמור לתשלום שכר במסגרת הליך נפרד. אלא שבהמשך העדות, ובאופן סותר, מסר בן שושן כי החליט מרצונו שלא למשוך משכורת מן החברה אלא להותיר אותה בחברה כ"הלוואת בעלים" (ר' עמוד 89 לפרוטוקול שורה 22). שתי הגרסאות, השונות זו מזו, אינן מסבירות את רישומי החברה בשל הוצאות שכר. בנוסף יצוין כי הטענה שלפיה, בן שושן הועסק בחברה הוכחשה על ידי החברה בהליך שמתנהל בין אופק לבין אביו מר בן שושן  (ר' נספח ט"ו לתצהיר התובע).

38.  לאור כל האמור יש לקבל את עמדת התובע שלפיה כל הוצאות החברה שהוצאו על "משכורות" קרובי המשפחה שנמנו לעיל הינן – הוצאות פיקטיביות אשר אין להתחשב בהן לצורך חישוב שכרו.

(2) הוצאות בעבור רכישה ושימוש בכלי רכב

39.  לטענת התובע, בספרי החשבונות של החברה נרשמו הוצאות כוזבות בנוגע לרכישה ושימוש בארבעה  כלי רכב בסך 259,431 ₪.  הנתבעים מנגד, הכחישו טענה זו כאשר לשיטתם מדובר בכלי רכב שנרכשו על ידי עובדי החברה ולצרכיה. אשר לדעתי יאמר – כי גם בהקשר זה יש להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבעים  וזאת, מאחר והנתבעים לא הציגו כל ראיה שיש בה לתמוך בגירסתם לרבות תעודות ביטוח, עדויות של עובדים שעשו שימוש בכלי הרכב או כל ראייה אחרת, ובשים לב לחוסר האמינות של גרסת הנתבעים בכללותה, בשים לב לראיות המלמדות על התנהלותם של הנתבעים מול רשויות המס, כפי שעמדתי עליה לעיל, ובשים לב לכך שלא מצאתי מקום לפקפק בנכונות הגרסה שמסר התובע גם בהקשר זה. גרסה שלא קועקעה בחקירתו הנגדית.

40.  לפיכך מתקבלת עמדת התובע באשר לרישום הפיקטיבי גם של ההוצאות בעניין כלי הרכב.

(3) הוצאות פרסום

41.  לטענת התובע , הרישום של הוצאות פרסום בספרי החברה בימים האחרונים לשנת 2009, סמוך להעברת פעילות החברה לנתבעות 3-5 בסך 2,210,844 ₪ די בו לכשעצמו ללמד על פיקטיביות ההוצאה של החברה.  זאת בשים לב לכך שאף לו היו הוצאות פרסום בפועל הרי  שמדובר בהוצאות שיש לזקוף לנתבעות 3-5. בנוסף, טען התובע כי לו הייתה החברה מנהלת את עסקיה באופן תקין, הרי שהיה עליה להצהיר  על הוצאות הפרסום כהוצאה עתידית ולפרוש אותה על פני שלוש שנים עוקבות.

42.  הנתבעים טענו מנגד - כי אין מדובר בהוצאה פיקטיבית וכי לא קמה חובה להצהיר עליה כעל הוצאה עתידית. זאת, תוך שהם מפנים בהקשר זה לאמור בעמ"ה (מחוזי ת"א) 1207/00 יעקבי יעקב ובניו בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב (15.9.2003) שם נדונה סוגיית הניכוי של הוצאות פרסום לצורך תשלום מס הכנסה.

43.  אני סבורה כי יש להעדיף בהקשר זה גם כן את עמדת התובע. במיוחד בשים לב לנסיבות הייחודיות של המקרה שלפני של סמיכות הזמנים שבין מועד ההוצאה הניכרת בגין פרסום לבין מועד העברת הפעילות של החברה ליתר הנתבעות כבר בתחילת שנת 2010. דבר המלמד על כך שהתכנון החשבונאי שנעשה היה כזה שלקח בחשבון את הגדלת הוצאות החברה תוך "הורשת" הכנסות שייתכן ותתקבלנה, כתוצאה מהפרסום, לחברות שהוקמו על ידי אופק (הנתבעות 3-5) . משמע – אין מדובר בהוצאות אמיתיות לצורך הפקת הכנסה עבור החברה.

(4) הוצאות נוספות

44.  אשר ליתר ההוצאות שנרשמו בספרי החברה וביניהן הוצאות משפטיות ופרטיות שאינן קשורות לפעילות החברה, לרבות רישום צוואת הוריו של אופק וכן הוצאות משפטיות פרטיות נוספות בסך של כ- 86 אלף ₪ - הרי שלא מצאתי התייחסות לכך מצד הנתבעים: הן במסגרת התצהירים שהוגשו על ידם והן במסגרת הסיכומים. כך גם לגבי ההוצאות בגין עלויות הקמת חברת  I CONTENT L.T.D שנרשמה בספרי החברה, בסך 20,950 ₪. מן הראיות עולה כי מדובר בחברה קפריסאית שאינה קשורה לפעילות החברה. חברה אשר אופק הוא בעל מניותיה היחיד (ר' סעיף 31.11 לתצהיר התובע).

45.  בנוגע לרישום הוצאות הקמת אתרי האינטרנט בסך 413,830 ₪ הרי שעולה מהשיחה שהתנהלה בין התובע לאופק ביום 8.11.2013 כי ההכנסות והרווחים שהתקבלו בעקבות הוצאות אלו הועברו גם כן לחשבונה של הנתבעת 5 והיו למעשה הוצאותיה ולא הוצאות החברה (ר' נספח ט"ז לתצהיר התובע).

סיכום חלק זה

46.  נוכח האמור לעיל, מצאתי לקבל את עמדת התובע בכל הנוגע לרווחיה "האמיתיים" של החברה  ולסכומים שאין מקום להתחשב בהם לצורך חישוב שכרו ואשר אין לראותם כהוצאות החברה. 

47.  לאור זאת, הרי שיש לקבל את רכיב התביעה הנוגע להפרשי שכר עבודה, בהתאם לסכום הנתבע, בסך של  בסך 791,688  ₪, בקיזוז הסכומים ששולמו בפועל ובהתאם למצויין בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע.

48.  אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר הרי שלא מצאתי מקום לקבלה וזאת נוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לבית הדין בקביעת פיצוי מעין זה, בהתחשב בין היתר, גם בשיקולי תום לב. בהקשר זה, נתתי משקל להסכמה שבשתיקה שיש לייחס לתובע למכלול ההתנהגות הבלתי חוקית של הנתבעים שעליה כאמור ידע היטב ובמידה מסויימת אולי גם הסתמך. התנהגות אשר כללה בחובה, באופן שאינו ניתן להפרדה, גם את ההתנהלות הספציפית שהופנתה בסופו של יום גם כלפיו. משמע – מצאתי בהקשר זה מקום ליתן ביטוי לכך שהתובע בשתיקתו נתן יד להתנהלות זו ואולי  אף הפיק ממנה בעקיפין תועלת מסויימת, ככל שהיה בה למנף את "הצלחתה" הכלכלית של החברה שמפירותיה הוא נהנה. 

פיצויי פיטורים , הודעה מוקדמת  ופיצוי בשל היעדר שימוע

49.  לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו, וזאת עקב העברת פעילות החברה בסוף שנת 2009 לנתבעות 3-5, שבמהלכה נמסר לו על ידי אופק, בכתב ובעל פה, כי ההתקשרות עמו הסתיימה. זאת שעה שהנתבעים טוענים כי התובע התפטר והערים קשיים על המשך העסקתו.

50.  מפאת חשיבות הדברים להכרעה במחלוקת זו מצאתי להביא בהקשר זה את תוכן ההודעה ששלח אופק לתובע  ביום 29.11.2009, שכותרתה "סיום הסכם התקשרות" לאמור:

עידו היקר!

בהמשך לשיחותינו הרבות בעניין, ובהמשך להודעה מחודש מרץ, הריני להודיעך  כי חוזה ההתקשרות בינינו יסתיים ביום 31.12.2009.

סיום ההסכם נובע מהסיבות הבאות:

1.            אי יכולת לחשב את גובה שכרך החודשי באופן שאינו שנוי במחלוקת.

2.            אי בהירות לגבי הגדרת תפקידך, היעדים והמשימות המוטלים עליך  ותחומי אחריותך בחברה

3.            רצוני לתגמל אותך בעתיד על הישגך בתחומי אחריותך הבלעדיים

על מנת שנוכל להמשיך לעבוד יחד עלינו להגיע להסכם חדש עד ליום 15.12.2008 שכן יש צורך דחוף להיערך לקראת שנת 2010 ולא אוכל להשאיר דברים פתוחים.

במקביל לבירור הסכומים המגיעים לך- בירור שראוי שייעשה על ידי אנשי מקצוע- אני מבקש שתשקול את הדרכים בהם תוכל להמשיך לעבוד בחברה ולעדכן אותי בהקדם

בברכה, בן"

51.  אין חולק כי התובע  ענה  להודעה זו ביום 7.12.2009, ובתשובתו ביקש להיפגש עם אופק בנוכחות עורכי דינם על מנת להסדיר את התשלומים המגיעים לו.

52.  כן עולה, כי במהלך חודש דצמבר 2009 התובע המשיך להגיע לעבודתו. ביום 24.12.2009 התקיימה פגישה נוספת בין אופק לתובע שעניינה פירעון חובה של החברה לתובע (ר' נספח יג לתצהיר התובע).

53.  אין חולק גם כי ביום 28.12.2009 שלח מנהל בחברה, מר יאיר רוזנברג הודעה לתובע ולאופק שעניינה פינוי "מחלקת ניצבים" עליה היה ממונה התובע, ובה נמסר כי עובדי המחלקה לא יורשו להיכנס לבניין כבר למחרת (ר' נספח ח' לתצהיר אופק). רוזנברג ציין כי שלח את ההודעה לאופק ולתובע וכי "לא ברור לי מי מנהל אותם" וכי "מחר בבוקר לא יורשו עובדי מחלקת ניצבים להיכנס לבניין".  יצוין כי לטענת הנתבעים, התובע, כמו יתר העובדים, קיבל עמדה חלופית במיקום אחר. הנתבעים תמכו טענתן בתכתובת התגובה של אופק לרוזנברג כבר מאותו היום בה נכתב "תוודא בבקשה שיש להם מקומות ישיבה בשפרינצק" , תוך פירוט מספר העמדות הנדרשות כולל אנשי מכירות ומנהל שיווק,  מבלי שצוין דבר הנוגע ספציפית לתובע.

54.  לטענת התובע, אופק פיטר אותו גם בשיחה טלפונית, ביום 3.1.2010, שבה אמר לו כי הם אינם עובדים יחד יותר. עוד לטענתו, באותו יום פונתה עמדת העבודה שלו ואופק אמר לעובדים שנותרו בחברה, שהיו כפופים לתובע, כי התובע אינו מועסק יותר בחברה (ר' ס' 55 לתצהיר התובע).

55.  לטענת הנתבעים כאמור, התובע לא פוטר מעבודתו וכי בהודעתו של אופק מיום 29.11.09 הוא ביקש רק להסדיר את אופן ההעסקה של התובע. זאת, נוכח השינויים הארגוניים, אשר לתפיסתם לא אפשרו המשך העסקה במתכונת הקודמת.  עוד טוענים הנתבעים כי ניתן להבין כי מדובר היה בבחירה של התובע להפסיק את עבודתו גם  מתוך הדברים שכתב  לאופק ביום 7.12.2009, כי "לאחר מכן נראה מה הלאה".

56.  כמו כן טענו הנתבעים כי התובע הציב דרישות במהלך המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים בנוגע לכספים שחייבת לו החברה,  שהיו בלתי סבירות ונועדו לסכל את המשך העסקתו ובפרט דרישתו לקבל את דוחות החברה לשנת 2008 עד לתום שנת 2009, תוך שבועיים ממועד הדרישה.  זאת לטענתם נוכח קצב עבודתו של רוה"ח של החברה אשר נהג לספק את הדוחות באיחור ניכר.

57.  אשר לדעתי יאמר - כי נראה לי שדי בלשון הודעתו של אופק  מיום 29.11.2009 כדי ללמד כי אופק והחברה הם שיזמו את סיום עבודתו של התובע. מעבר לכך, נראה לי כי טענות הנתבעים אינן סבירות, אינן מתיישבות עם המסמכים ועם שורת ההיגיון.    

58.  כמו כן, לא מצאתי מקום לפקפק בעדותו של התובע בעניין זה כי אופק שב והודיע לו שיחסי העבודה הסתיימו ביום 3.1.2010 , מועד סיום עבודתו בפועל וכי הוא גרם לפינוי של עמדת העבודה של התובע כביטוי לסיום יחסי העבודה.

59.  יתרה מכך, גם לו הייתי מקבלת את טענת הנתבעים שלפיה, התובע לא שיתף פעולה במציאת תפקיד חלופי בחברה הרי שעדיין מדובר במצב משפטי המצדיק תשלום פיצויי פיטורים. זאת בנסיבות שבהן החברה לא שילמה לתובע את שכר עבודתו ואת הזכויות המגיעות לו משך תקופה ממושכת,  לאור העברת הפעילות של החברה בה העוסק התובע לחברות אחרות בלא להסדיר את תשלום זכויותיו ולאור הניסיון לשנות חד צדדית את תנאי ההעסקה של התובע.

60.  בהתאם לאמור, יש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום לו עתר בכתב התביעה ובסך 132,813 ₪.

61.  יצוין כי חרף טענותיו של אופק במהלך ההליך כי כספי הפיצויים שוחררו לזכות התובע, הרי שמהראיות עולה כי לא כך הוא (ר' ת/2). לפיכך, הנתבעים ישחררו לזכות התובע את כספי הפיצויים שנצברו לטובתו ובהתאם לכך ניתן יהיה להפחית את הסכום שנצבר בקופת הפיצויים, נכון למועד סיום יחסי העבודה, מסכום הפיצויים לו זכאי התובע.

62.  אשר לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת הרי שעולה ממכתב "סיום ההתקשרות" מיום 29.11.2009 כי הודעה זו ניתנה, משצוין בה כי הסכם שבין הצדדים יסתיים ביום  31.12.2009 ומשעה שמעדות התובע עולה כי עבודתו הסתיימה בפועל בחודש דצמבר 2009.  

63.  אשר לתביעה לתשלום פיצוי בשל העדר שימוע, הרי שמן הראיות עולה כי לא התקיים לתובע שימוע לפני פיטוריו. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים שלפיה יש לראות בשיחות שנערכו עם התובע לקראת סיום העסקתו כשיחות שימוע. מה גם שמדובר בטענה הסותרת, מניה וביה, את הכחשתם הנמרצת של הנתבעים את עצם הפיטורים.

64.  לפיכך, על הנתבעים לשלם, בנסיבות העניין, פיצוי כספי לתובע בסך של  10,000 ₪ בשל העדר שימוע.

פיצוי כספי בגין אי תשלום שכר מינימום

65.  התובע עתר לקבלת פיצוי כספי בגין אי תשלום שכר עבודה במשך 16 חודשים ובכלל כך שכר מינימום. הנתבעים טענו כי מדובר בכפל פיצוי נוכח תביעתו לתשלום שכר.

66.  אף שאין אני סבורה שמדובר בכפל תשלום - נוכח זאת, שבעניין זה מדובר בפיצוי לא ממוני ולא  בתביעה לתשלום שכר - הרי שלא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי זה נוכח הטעמים שציינתי לעיל לעניין פיצויי ההלנה.

זכויות סוציאליות והטבות נוספות: אחזקת רכב, ,ביטוח מנהלים, קרן השתלמות

(1) פדיון חופשה

67.  התובע טען כי הוא לא יצא לחופשה במשך כל תקופת עבודתו  ולא קיבל תשלום עבור פדיון חופשה. מן הראיות עולה כי החברה לא ניהלה פנקס חופשה ואף מתלושי השכר שהוצגו לשנים 2008-2009, לא ניתן היה ללמוד על ניצול חופשה.

68.  לאור האמור, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין ארבע שנות עבודתו האחרונות קרי: בגין השנים 2006-2009 (כולל) בהתאם ולאור מספר ימי העבודה בשבוע, כפי שהעיד עליו התובע. אי לכך,  יש לקבל רכיב תביעה זה, בהתאם לחישוב התובע לשנים 2006-2009 (ר' ס' 17 לנספח א' לחוות דעתו של רוה"ח  מיניבציקי)  בסך 42,638 ₪.

(2)דמי הבראה

69.  התובע  עתר לתשלום דמי הבראה מלאים בהתייחס לכל תקופת עבודתו. בעניין זה מצאתי לקבל את טענת הנתבעים,  לפיה לאחר סיום יחסי העבודה , זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בעבור  שתי שנות עבודתו האחרונות בלבד.

70.  מנגד - לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים שלפיה שכרו של התובע כלל את דמי ההבראה, משאין לכך התייחסות בהסכם העבודה שבין הצדדים.

71.  לפיכך התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך של  4,697 ₪  (עבור 7 ימים בגין שנת  2009, לפי תעריף של  340 ₪ ליום ובעבור  7 ימי הבראה עבור שנת 2008, לפי תעריף של 331 ₪ ליום הבראה).

(3) הטבות נוספות בהתאם להסכם ההעסקה

72.  בהסכם ההעסקה שבין הצדדים נכתב  כי "בשלב עתידי בו החברה תבוסס כלכלית יקבל העובד הטבות מנהלים מקובלות במשק כגון: ביטוח מנהלים ,אחזקת טלפון, אחזקת רכב, וכדו."

73.  החל משנת 2008 ואילך הפקידה החברה 5% משכרו של התובע לטובת ביטוח מנהלים וכן 7.5% עבור  קרן השתלמות, וזאת למעט חודשים בודדים בתחילת התקופה, שבמהלכם הפקידה החברה לקרן ההשתלמות סכומים נמוכים יותר.

74.   לטענת התובע, החברה התבססה כלכלית זמן קצר לאחר תחילת עבודתו בשנת 2005 ובהתאם לכך עתר לתשלום פיצוי בגובה ההפרשות לביטוח מנהלים, וקרן השתלמות וכן לתשלום אחזקת רכב. זאת החל משנת 2005 ואילך ובהתייחס לשכר העבודה המלא שלו היה זכאי לפי הסכם העבודה.

75.  לטענת הנתבעים, התובע לא זכאי לאותן הטבות מאחר שהחברה  לא התבססה בשום שלב,  ממועד הקמתה ועד להעברת פעילותה לנתבעות 3-5. הנתבעים טענו כי התשלום בעבור ביטוח המנהלים נעשה נוכח כניסתו לתוקף של צו ההרחבה בעניין הפנסיה, ובהתאם לו הופקדו הסכומים עד שיעור השכר הממוצע במשק. אשר להפקדות לקרן ההשתלמות נטען כי התובע הפקיד את הסכומים לקרן על דעת עצמו. בד בבד נטען כי השכר העומד על 15 אחוז מרווחי החברה כלל את כל הזכויות הסוציאליות להן עתר התובע.

אשר לדעתי:

76.  אני סבורה כי מלשון ההסכם עולה כי אותן ההטבות להן טוען התובע הותנו בתנאי שלפיו החברה "תתבסס כלכלית" וזאת, מבלי שנקבע מתי ייחשב מצבה של החברה כמבוסס דיו לתשלום אותן הטבות. עולה מכך כי אומד דעתם של הצדדים במועד עריכת ההסכם היה - כי עניין זה יוותר לשיקול דעתה של החברה. כמו כן, מהתנהלות הצדדים במהלך תקופת ההעסקה לא עולה כי הצדדים הסכימו על כך שמצבה של החברה הינו מבוסס דיו באופן המצדיק את תשלום ההטבות על פי הסכם העבודה.

77.  באומרי זאת, ערה אני לכך כי החל  משנת 2008 ואילך, החלה החברה לבצע הפקדות לטובת ביטוח מנהלים, אלא שנראה כי הפרשות אלה בוצעו עקב כניסתו לתוקף  של צו ההרחבה לפנסיית חובה מיום  30.12.2007  (להלן- צו ההרחבה, ר' תמלול שיחה  שצורפה לתצהיר התובע). משמע - כפועל יוצא של המצב משפטי להבדיל מתנאי ההסכם.

78.  בהתאם לכך, מאחר שהתובע לא הוכיח כי קמה לו זכות הסכמית לתשלום ביטוח מנהלים במועד זה, הרי שלא קמה לתובע זכאות לביצוע ההפקדות לקופת הגמל מעבר למתחייב מצו ההרחבה ובהתייחס לשכר העולה על השכר הממוצע במשק. בהתאם לכך יש לדחות רכיב תביעה זה.

79.  אשר לקרן ההשתלמות  יאמר - כי מעיון בתלושי השכר עולה כי במשך מספר חודשים בתחילת שנת 2008  וכן בחודש אחד בלבד במהלך שנת 2009 הופקדו על ידי החברה סכומים נמוכים מ7.5% מהשכר שצוין בתלושי השכר לקרן ההשתלמות וכי ביתר התקופה הופקדו על ידי החברה הפרשות בשיעור של  7.5% מהשכר. בנסיבות אלה, משהתובע לא הצביע כאמור על מקור נורמטיבי הסכמי שמכוחו הוא זכאי לתשלום בעבור קרן ההשתלמות מעבר לשיעור ההפרשות שבוצע בפועל ובגין שכרו המלא הרי שיש לדחות רכיב תביעה זה.

תשלום מכוח הסכם ההעסקה בשל "מכירת" פעילות החברה לנתבעות 3-5

80.  לטענת התובע , יש לראות בהעברת פעילות החברה  לנתבעות 3-5 בשנת 2010 כאקט של "מכירה" המזכה אותו, בהתאם להסכם ההעסקה, ב- 12 אחוז ממחיר החברה בהתאם להערכת שוויה.

לטענתו, העברת הפעילות כאמור לא אמורה הייתה להיעשות ללא תמורה, והיא נעשתה באופן זה רק מאחר שאופק, הינו בעל המניות גם בחברות הרוכשות, ומאחר והוא ביקש לחמוק מחובותיו כלפי התובע כמו גם מגורמים נוספים באמצעות אותה מכירה.

81.  אשר לדעתי יאמר - כי אין בידי לקבל את גישתו של התובע שלפיה יש תחולה לסעיף בהסכם ההעסקה הנוגע למכירת החברה.

הטעם המרכזי לכך נעוץ בעובדה כי מצאתי לקבל את טענתו הנוספת של התובע שלפיה יש מקום להסיט את מסך ההתאגדות שבין כל אחד ואחת מן הנתבעים לבין האחר או האחרות כפי שאפרט בהמשך. משמע – בנסיבות שבהן התקבלה טענת התובע כי יש לראות למעשה בכל הנתבעים כאישיות משפטית אחת הרי שאין מקום לקבל את טענת המכר המתבצע, מטבע הדברים, בין אישיויות משפטיות נפרדות.

טענות הנתבעים באשר להתנהלות התובע

82.  לטענת הנתבעים, התובע הפר את הסכם ההעסקה עם החברה , תרם לנזק שנגרם לו ולא פעל להקטנת נזקיו. לטענתן, עצם הקלטת השיחות על ידי התובע של חבריו לעבודה אינה ראויה וזאת נוכח חובתו לסודיות מלאה בהתאם לס' 3 להסכם שבין הצדדים. כן  נטען כי מאחר והתובע נטל חלק פעיל בישיבות החברה וידע כל תקופת עבודתו על התנהלותה, הרי שבכך היה למעשה שותף מלא באותן החלטות. עוד נטען כי  מאחר והתובע לא  התנה את המשך עבודתו בקבלת שכר והמשיך במתכונת העבודה שבה עבד  ולא התפטר, הרי שהוא לא מילא את חלקו בהקטנת הנזק.

83.  התובע כפר באחריותו הנטענת למעשי החברה וטען כי לא היה שותף להחלטות החברה וכי לא הייתה לו שום יכולת להשפיע עליהן, משאלה התקבלו כולן על ידי אופק. לטענת התובע, הוא אולץ להשלים עם התנהלות זו כמי שביקש לרכוש ניסיון בתחום ומאחר והאמין כי אותה התנהלות לא תופנה כלפיו בסופו של דבר.

84.  אשר לדעתי יאמר  - כי אין בטענות אלה שלפיהן התובע היה שותף להחלטות הנוגעות להתנהלות החברה, גם אם בעצם ההשלמה עמן  - כדי לשלול את זכויותיו כעובד, בהתאם לחוקי העבודה ולהוראות ההסכם. כפי שצוין לעיל, לא מן הנמנע כי להתנהלות התובע יינתן משקל  ביחסים מול צדדים שלישיים, לרבות רשויות המס. כמו כן מצאתי מקום לתת לה ביטוי לצורך ההכרעה בתביעה לתשלום פיצויי הלנה או פיצוי בשל נזק לא ממוני כמוסבר לעיל.

85.  אשר לטענת הנתבעים שלפיה, יש לקזז מחובת החברה לתובע חלק ממשכורתה של בת זוגתו של התובע, גב' דריה (להלן - דריה), משזו לא הועסקה לטענתם בחברה הרי שנראה לי כי יש לדחות טענה זו. בהתאם לעדותו של התובע, שלא מצאתי מקום לפקפק בה, דריה הועסקה במהלך התקופה הרלוונטית כמעצבת גרפית בחברה והתובע אף פגש בה לראשונה במהלך עבודתו בחברה. מעבר לכך, מדובר בטענה שלא נזכרה בכתב ההגנה ועל כן מהווה הרחבת חזית.

86.  אשר  לטענתם של הנתבעים כי החברה  שילמה חוב של התובע לגורם שלישי בסך  15,000 ₪ על חשבון שכרו, הרי שהנתבעים לא הוכיחו טענתם זו ולא תמכו אותה בראיות הקושרות בין התשלום לבין התובע.

הרמת מסך ההתאגדות

87.  התובע עתר להרמת מסך ההתאגדות, בין כלל הנתבעים.

88.  בסעיף 6 לחוק החברות- תשנ"ט 1999 (להלן - חוק החברות) נקבעו התנאים שבהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות ובין היתר נקבע שם כי תנאים אלה כוללים גם מקרים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה וכן, כאשר השימוש נעשה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

89.  שימוש פסול מעין זה נדון בפסיקה אשר קבעה, בין היתר, כי הוא יכול להתבטא בנסיבות שבהן מדובר בהקמת חברות סדרתית על מנת לחמוק מחובות כלפי נושים, כפי שהיה במקרה זה. כך למשל, נפסק בהקשר זה לאמור:

"חוסר תום לב מובהק, מצדיק הרמת מסך ההתאגדות, בין בתחום משפט העבודה ובין בכלל ...במקרה של הקמת חברות סדרתית. עומדת על כך חביב-סגל בספרה, בציינה מקרה זה כגובל בגניבה, ומקיים את יסודות התרמית, כך בלשונה: 'אין ספק שהרמת מסך בגין הקמת חברות סדרתית, אשר  מטרתה להונות נושים, הינה שימוש ראוי ומוצדק בעיקרון של הרמת המסך,  הנוהג של הקמת חברות סדרתית מקיים את מכלול תנאיו של סעיף 6 ג' (2) לחוק החברות. כמו כן ברמה הנורמטיבית, עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת נועד לאפשר ליזמים ולבעלי עסקים להיכנס לסיכונים עסקיים ללא חשש מפני אחריות אישית. העיקרון לא נועד לעודד את יצירתם הסדרתית של חובות ללא כיסוי.  לכן, כאשר מרים בית-המשפט את המסך, ומטיל אחריות אישית על מקים חברות סדרתי הוא אינו מכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אדרבא, בית-המשפט מעגן את אמינותה של הישות המשפטית, ומבטיח שזו לא תשמש לצורך קידומן של פעולות הגובלות בתרמית'") ר' ע"ע 304/09  (ארצי) העמותה לקידום הספורט הנשי,  הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד (16.2.2012, ר' גם ע"ע( ארצי) 390305-11 פאולינה איפראימוב  נ' פלסט בע"מ (4.12.2014; להלן - עניין פלסט)

90.  בעניין פלסט אף נפסק כי במקרים שבהם  פעילותה של חברה ממשיכה באמצעות הקמת חברות אחרות,  תוך ריקון החברה הקודמת מנכסיה קיימת גם כן הצדקה להרמת מסך. כך, גם בנוגע להקמת אשכול חברות שמטרתו  לחמוק מתשלום (ר' ע"ע (ארצי) 1359/00  עמיאל כהן - כימיקלים לישראל בע"מ,  פד"ע לט 182-190). בנוסף נפסק כי התנהלות הטומנת בחובה עבירה על הוראות החוק, שסנקציה פלילית בצידן, מצדיקה אף היא הסטה של מסך ההתאגדות. כך למשל, הוסט המסך בנסיבות שבהן החברה ניכתה סכומים שונים משכר העובד שיועדו להעברה לקופת הגמל ולא העבירה אותם ליעדם.

91.  כפי שעולה מנסיבות המקרה שלפני וכמוסבר לעיל, מצאתי כי קיימת הצדקה מלאה להסיט את מסך ההתאגדות ולראות לעניין מכלול החיובים שנפסקו בפסק דין זה בכל הנתבעים כאישיות משפטית אחת. זאת בשל המעשים החמורים האמורים לעיל שלהם היה אחראי אופק כבעל מניות וכמוציא ומביא בכל החברות הנתבעות. בכלל כך: אופק הוא שהיה אחראי לרישומים פיקטיביים של הוצאות בספרי החברה, עירב בין נכסיה של החברה לבין הנכסים של חברות אחרות, ועשה כן מתוך מטרה לחמוק מפירעון חובותיה של החברה כלפי צדדים שלישיים.

92.  בשולי  הדברים אציין - כי לא ראיתי מקום לקבל את טענת הנתבעים שלפיה, לא היה מקום להסיט את מסך ההתאגדות ביחס לנתבעות 3-5 שאותם הקים אופק  לאחר סיום יחסי העבודה שבין הצדדים. זאת מאחר שעיקר תכליתה של העברת הפעילות של החברה לחברות אלה היה – ניסון להתנער ממחויבויותיה של החברה כלפי גורמים שונים ובכלל אלה אף התובע. טענת הנתבעים בהקשר הזה אף מחזקת מסקנה זו.

93.  נוכח האמור, הריני קובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין כלל הנתבעים ובינם לבין עצמם וכי יש לראות לעניין החבות כלפי התובע בכל הנתבעים כאישיות משפטית אחת. זאת, באופן שבו כל אחת או אחד מן הנתבעים יישא ביחד ולחוד בחובה, לשלם לתובע את מלוא הזכויות שנפסקו לזכותו על פי פסק דין זה.

סוף דבר

94.  לאור כל האמור הריני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום מן המועד שבו יומצא להם פסק דין זה את הסכומים הבאים:

א.     791,688  ₪  עבור שכר העבודה של התובע במשך כל תקופת עבודתו. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.1.2010 ועד לתשלום בפועל.

ב.     132,813 ₪  עבור פיצויי פיטורים. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.1.2010 ועד לתשלום בפועל. מסכום זה ינוכו כספים שנצברו לזכות התובע כפיצויי פיטורים עד למועד סיום יחסי העבודה, ככל שהיו כאלה וככל שהם ישוחררו לזכות התובע. 

ג.       10,000 ₪ בפיצוי על העדר שימוע. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ד.      42,638 ₪ עבור פדיון חופשה שנתית. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 3.1.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ה.     4697 ₪ עבור דמי הבראה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 3.1.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

ו.       בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסך של 10,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

5129371

54678313ניתן היום, א' אייר תשע"ו, (09 במאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה